אמן ישראלי כפר־סבאי, רב־תחומי, העוסק בפיסול, ציור, רישום ומיצבים. למדתי אמנות, אדריכלות והנדסת בניין
הרקע הזה נוכח בעבודתי בחיבור שבין חומר, מבנה, חלל ורעיון. אני עובד במגוון טכניקות, ובהן יציקות ברונזה, חימר ובטון, ציורי אקריליק ורישום בגרפיט. אני משלב חומרים וטקסטורות כדי ליצור עבודות בעלות אופי חווייתי ואמפירי.
היצירה עבורי היא דרך לחקור אדם, זיכרון, חומר ורוח – ולבנות מהם סיפור חדש. אני רואה ביצירה מרחב של מפגש: בין האמן לצופה, בין החומר לרעיון ובין חוויה אישית לשאלה אוניברסלית. הקהל הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה, ולכן חשוב לי להיות נוכח בתערוכות, לספר על תהליך היצירה ולשתף גם בסיפור שמאחורי הקלעים.
האמנות והסוכרת – סיפור חיים שהפך לשפה של יצירה
הסוכרת מלווה אותי מאז גיל 24. במשך עשרות שנים היא אינה רק התמודדות רפואית, אלא מציאות יומיומית של הקשבה לגוף, מדידה, איזון, בחירה והתאמה מתמדת. בתחילה הייתי עם כדורים שניסו לתקשר עם הלבלב אבל לא הייתה ברירה ועברתי לטיפול באינסולין, ובהמשך לשימוש במשאבת אינסולין, חיישן ומערכת לופ מתקדמת העיסוק היומיומי הפך את חיי למערכת מתמשכת של הקשבה ותגובה – ניסיון תמידי למצוא איזון בתוך מציאות משתנה.
החוויה הזו מחלחלת גם אל השפה האמנותית שלי: הגוף, הזמן, השבר, האיזון, הטכנולוגיה וההתמודדות עם אי־ ודאות הם עבורי לא רק נושאים מופשטים, אלא חומרים של חיים. הסוכרת לימדה אותי להתבונן בפרטים קטנים, לזהות שינוי, לקבל חוסר שלמות ולחפש בתוך המורכבות אפשרות חדשה. לכן, כשהיא נכנסת אל היצירה, היא אינה מוצגת רק כמחלה – אלא כחלק מסיפור אנושי רחב יותר על חיים, התמדה, פגיעוּת וכוח.
פרופ' שפירא במערך ב"ח מאיר ליווה אותי ובדק אותי במשך שנים רבות. לפני כחמש שנים נפתח בהרצליה מרכז לסוכרת בניהולו של ד״ר איתן רויטמן. בעזרת ד״ר רויטמן והצוות – האחות והדיאטנית – אני מקבל מעטפת טיפולית. כיום אני משתמש במשאבת אינסולין ובחיישן סוכר במערכת לופ, הצוות ואני עובדים יחד באופן מתמשך כדי לשמור על איזון.
אני מתאר את היחסים שלי עם הסוכרת כסוג של סימביוזה – חיים זה לצד זה, כפי שבטבע מתקיימים יחסים של תלות והדדיות האדם והמציאות שנכפתה עליו לומדים להתקיים יחד, להסתגל ולהמשיך ליצור.
הקשר בין אמנות, סוכרת וקהילה מקבל אצלי גם ביטוי מעשי. לקראת התערוכה „שירת המוזות” יזמתי הצעה שלפיה 15% מההכנסות ממכירת היצירות ייתרמו לאגודה לסוכרת סוג 1. ההצעה התקבלה ברוב קולותיהם של חברי קבוצת האמנים, מתוך רצון להפוך את האמנות למרחב של מודעות, שיח ותרומה לקהילה. בפתיחת התערוכה צפוי לשאת דברים מר משה בן אהרן, יו״ר האגודה.
תערוכות אחרונות
- בית ציוני אמריקה – התערוכה "ויהי אור", אוצרת: מורן קלין.
- הגלריה על האגם, רעננה – התערוכה "אור", אוצרת: רחל זיו.
- בית האמנים כפר סבא – במהלך 2025: "לחם", "חפצים ואנשים", "רוחות של תקווה".
- התערוכה "בראשית” – ינואר 2026, אוצרת: מיכל קליין.
- ביוני 2026 השתתפתי בתערוכת "צבע טרי – הגלויה הסודית" הצגתי את היצירה "סוסים בסחרחרה שיוצאים אל החופש”. כל הגלויות נמכרו כבר ביום השני של התערוכה.
- „שירת המוזות” – פתיחה מתוכננת ל־1.9.2026, אוצרת: אביה ממון. בשיתוף אגודת הסכרת
- לאורך השנים הצגתי עבודות בתערוכות יחיד וקבוצתיות במוזיאונים ובגלריות.
- את הציור הראשון שלי הצגתי בבית ציוני אמריקה בגיל 12, במסגרת תערוכת ציורי ילדים הביקורות המחמיאות יצרו חוויה שפתחה בפניי עולם חדש ומסקרן. משם המשכתי להתפתח
השפה האמנותית והמקורות שלה
הסגנון האמנותי שלי מושפע מאמנות פרימיטיבית, אימפרסיוניסטית ונאיבית. עם זאת, ההתנסות והחיפוש הם חלק מרכזי בעבודתי. אני נע בין פיסול, ציור ומיצב, ומאפשר לחומר להוביל את תהליך החשיבה במקום להיצמד מראש לשפה אחת.
העבודה שלי נוגעת גם בעולמות התרבות והידע הקרובים לליבי – התנ״ך, הארכאולוגיה של ארץ ישראל והמדעים. הסקרנות והחקירה הן עבורי מנוע יצירתי. הידע אינו נשאר ברקע, אלא הופך לחומר שממנו אני מבקש לבנות דימוי, סיפור ומפגש עם הצופה.
אני מאמין
אני מאמין שהאמנות והצופה אינם נפרדים. היצירה מתחילה אצל האמן, אך משתנה ונשלמת במפגש עם המתבונן. מעניין אותי הפער בין כוונתי לבין מה שהצופה רואה, מרגיש ומפרש. במרחב שבין האמן, היצירה והקהל נוצרת, מבחינתי, אמנות חיה.
