אני שיינה גרינשפון, בת 13 מראשון לציון
כשהייתי בת שלוש, סבא שלי שם לב שאני שותה המון מים. כשהוא אמר את זה לאמא שלי, היא אמרה שזה בסדר כי בישראל חם וצריך לשתות הרבה מים. אחרי כמה זמן ההורים שלי הבחינו שמשהו לא בסדר ולקחו אותי לבדיקה. אמא שלי ראתה שהתוצאות של הבדיקה חריגות, ובמרפאה לא ענו לטלפון. ההורים שלי ממש דאגו, אז הלכנו לקרוב משפחה סוכרתי והוא נתן לי להשתמש בגלוקומטר שלו. עשיתי בדיקה קצרה והמכשיר הראה HIGH (סוכר ממש גבוה), אחרי התייעצות עם קרובת משפחה שהיא רופאת ילדים, אני וההורים שלי נסענו למיון בשניידר. במיון עשו לי בדיקה נוספת והתברר שרמת הסוכר שלי היא 650 ויש לי סוכרת.
בהתחלה היה קשה להתרגל לסוכרת, לזריקות, לבדיקות ולשינויים ברמת הסוכר, אבל אחרי כמה זמן התחלתי להתרגל לזה. זה לא תמיד קל, ולפעמים הסוכרת מציקה ומעצבנת, ומדי פעם הסוכר גבוה או נמוך מדי, אבל אני לא יכולה לתאר את עצמי בלי הסוכרת, היא חלק בלתי נפרד ממני בין אם אני רוצה ובין אם לא.
היום אני עם הסוכרת 10 שנים, ולמרות הסוכרת, אני מתאמנת ומתחרה בשחייה אומנותית, מצטיינת בלימודים ועושה את כל מה שאני רוצה ביחד עם הסוכרת. המסר שלי למי שקורא את זה הוא: לא לוותר בגלל הסוכרת!
